ריפוי של השורש - לעומת ריפוי הענפים


אם נמשיל את חיינו לעץ, הרי שברור שבתחילה היה השורש ורק אח"כ צמח לו גזע וממנו ענפים. כך גם הדברים שאנו חווים כקשיים או אתגרים בחיים הם ענפים. סימפטומים שמקורם וסיבתם נעוצים בשורש. אפשר לרפא את הענפים, אך כשהשורש חולה העץ ימשיך לגדל ענפים חולים. במילים אחרות, אי אפשר לברוח מריפוי עמוק ומהתמודדות עם המקור. אחרת נגלה שבעיותינו לא נפתרות – הן רק מתחלפות. מהו אותו השורש? 'אתה' תמיד התשובה. החל מתסכול, חוסר בטחון עצמי, זוגיות וקריירה וכלה במחלות כרוניות, כולם ענפים שיש להם שורש. לכל אדם ה"חבילה" שלו, הסיבות האישיות שלו בגוף ובנפש לדיסהרמוניה שבחייו, אולם לכל הבעיות שורש אחד - מחשבה. כן, כן מחשבה. זוהי מחשבה שנעוצה כמו קוץ בתוך הלב בתת-מודע. אנחנו מאמינים בה כל-כך חזק, ומגיבים אליה רגשית ופיזית כאילו הייתה אמת לאמיתה. מחשבה שיכולה ללחוש בתוכך מילים כמו: "אתה לא מספיק טוב... את לא שווה... אנשים הם נצלנים... גברים הם מניאקים... אין לך מה להציע לעולם... אהבה זה כואב ומסוכן.. החיים זה לעבוד קשה... חלומות זה לילדים קטנים.. עם חלומות לא הולכים למכולת... לעולם לא תצליחי להיות... קח מאחרים כי אין מספיק... " ועוד ועוד. התגובות הרגשיות למחשבה הזו חזקות ואנו מתכווצים ונסגרים כדי להגן על עצמנו, בלי לדעת שמקור הסבל הוא לא העולם החיצוני אלא אמונה ומחשבה שלנו עצמנו. אנחנו גם ההגנה וגם ההתקפה. מרגיז ככל שזה עשוי להישמע אין מקור חיצוני לבעיות שלך – האחריות כולה שלך. זה חייב לקומם אותך אם אינך מסכים, ואני הראשון להבין אותך. גם אני התקוממתי. אך שאל את עצמך איזו סיבה יש לך להתקומם? אשמה? חלילה איני מאשים אף אחד – להיפך. כולנו קורבנות של עצמנו, והגיע הזמן לקחת אחריות על חלקך ביצירה. אתה תמיד התשובה. חוקים פיזקלים-קוסמיים של זרימה - פתוח וסגור. בריאות היא מצב שאפשר לכנותו מצב "פתוח" במידה הנכונה (מכאן גם המילה התפתחות). פתוח הוא המצב הטבעי. כשברז פתוח הוא מאפשר זרימה, וכשאנחנו פתוחים ונמצאים באינטראקציות חיוביות עם החיים, יש זרימה מתמדת ושמחה פשוטה ללא תנאי מעצם היותנו חיים. כל מפגש, כל אירוע וכל אדם, להכל יש פוטנציאל להתגלות כחגיגה מרגשת של חיים. זה מצב של נתינה וקבלה ללא מאמץ ואהבה שממלאת את חיינו. המצב ההפוך הוא מצב "סגור" שבו אנו סוגרים את עצמנו לחוויות מסוימות, לאנשים, לרגשות.. אנו סוגרים את הביטוי החופשי והיצירתי שלנו, ואת היכולת לראות את האחר ולאהוב אותו ואת כל מה שהרגע הזה מציע לי. אנו סוגרים אפילו את אותה הדלת שמאפשרת לקבל מאחרים אהבה והערכה כי אותו מצב פתוח מפחיד אותנו. ואז מתאמצים לשווא לקבל בכוח את האהבה הזו וצמאים אליה למה לסגור את עצמי בפני החיים? פתיחות משמעותה פגיעות. זה לא אומר שכשאתה פתוח אתה נפגע, להיפך, זה רק להרשות לעצמך להיות פגיע. לרוב דווקא כשאינך מתגונן אינך 'מזמין' התקפה וגם לא תיפגע. די פשוט לא? אנו סוגרים כי פוחדים להיפגע "מאשר יגורתי בא לי" – נפגעים. את הפחד לומדים מתוך התנסות בחוויות לא נעימות, חינוך, תרבות, חיקוי סביבה, נורמות ועוד גורמים שבלי כוונה משפיעים עלינו לשלילה, ואנו מתכווצים, מצטמצמים ונסגרים. לדוגמא: ילד מצייר ציור ואבא שלו עסוק או מוטרד והוא מחייך לצאת ידי חובה וחוזר לענייניו החשובים. הילד מרגיש שלא מרוצים ממנו, מסיק שהוא לא מוצלח או שציור זה דבר לא טוב, שמבוגרים זה מפחיד או שהוא שצריך לעבוד קשה כדי לרצות את הסביבה, שהוא צריך להיות משהו אחר כדי שיאהבו אותו. הסיפור כלל לא משנה מרגע שסופר בתוך תת המודע שלו. המחשבה/ האמונה שהנפש הסיקה – היא שהופכת להיות המקור לכיווץ. אותה מחשבה או אמונה שנעוצה כמו קוץ בלב. היא אותו שורש שמייצר את הכיווץ והסגירות מהחיים עצמם. אותה סגירות שפוגמת בזרימה הטבעית ומנתקת אותנו מעצמנו הפנימיים, מהפוטנציאל מהחלום האקסטטי של חיים שאנחנו אוהבים. ניתוק שמעורר מאבק, קונפליקט פנימי המתבטא ברגע אחד או תקופה בחיים שבו האיזון הנפשי-רגשי שלנו הופר. הלכנו לאיבוד מעצמנו.

1 view0 comments
Arian_logo2.png